הגדרתי את אותם ביתית ככנרית, או אולי שתאונת רכב ריסקה את אותן דרך.
בהיותינו בני 3, חשתי לראשונה בקנאה בוערת, במידה ש שאחי ואחותי יצאו לשיעורי הפסנתר של הדודים, ואני התינוקת, נשארתי חיצוניים לעניין. יש אפשרות ש כרמז לעתיד המזהיר שציפה לנו כעורכת דין, תבעתי שוויון וצדק, והתעקשתי להשתתף נוסף על כך בשיעורי הפסנתר. ובכך אני צועדת כל כך שבוע ללמוד פסנתר, בעלי אחי ואחותי.
באומדן מחירי בהיותינו בני 5, התזמורת הסימפונית המקומית יצאה בתוכנית “פינת ליטוף”, שבה ילדים צעירים יכלו להדרש ולהתנסות בכל מיני החומרים של נגינה. הרי פגשתי לראשונה את אותם כל מה שעתיד נהיה לשדרג לאהבת חיי: הכינור. בכל זאת היתה חיבה ממבט ראשון. בסמוך ידעתי שאני אלמד לנגן בנושא הכלי הקסום זה בטח.
תמלול הקלטות אונליין לאחור, אני אינו זוכרת משמעותית מהחיים שלפני הכינור. עוד בטרם גיל 8, בחרתי אחר רעיון חיי: אני בהחלט אהיה כנרית. ניגנתי בתזמורות לילדים קטנים ובקבוצות נגינה. קייטנות הקיץ שלי שיש מחנות מוזיקליים. כשילדי השכונה שיחקו מחבואים ותופסת, אני בהחלט תרגלתי בחדרי מוצארט ובאך. החלום האיתן היווה הסביבה שלי, התשוקה שלי, הזהות שלי, וזה ליווה את העסק לחטיבת הביניים ולתיכון. אליכם אינן אשכח איך הקהל נעמד אודות רגליו והריע עבורנו בפעם הראשונה שבה ניגנתי כסולנית. זה קרה כשלמדתי בכיתה ח’. סופי השבוע שלי, ורוב זמן את אותה הלימודים במשך שבוע, שיש עמוסים בתזמורת הילדים. העתיד מקבל אופי מבטיח וכמובן.
חלום מנופץ
בשמיני בספטמבר 2006, כשאני בראש שנות העשרים לחיי, כל אלו התחלף בן דקה. יצאתי מהסטודיו שבו הוא מתעניין שלי, ונהג פנה שמאלה אל המכונית שלי, ובאותו הרף עין, באותו דקה השייך התנגשות, מסלול תוחלת חיי התחלף לנצח אותם. דבר שעמלתי באחריותו מאוד משך החיים של, נעצר שיש להן שבה תאונה.
אך במקצת זכור עבור המעוניינים מליל התאונה. לצורך עבודת עם הזמן ראיתי פלשבקים מעורפלים לה. הייתי מוצאת את כל ביתית מצטמררת כשעברתי במקביל ל אורות מהבהבים או לחילופין שברי מתכת מחוצים בצידי האפשרויות ובכבישים המהירים. פעם אחת קרעי הזיכרונות המועטים שנחוץ לי, אני זוכרת את אותם אשת החילוץ באופן כללי לכם, “אוי מותק, אל תסתכלי בנושא היד הזאת”. ואני זוכרת שהסתכלתי. עורינו הימנית שלי נחה מעוותת לצדי, בטכניקה ששייך ל S בשטח הנקרא יד. אני בהחלט זוכרת וגם את אותו הנסיעה באמבולנס, איך צרחתי חזור, “אני כנרית! הייתי כנרית!” הכאב היווה כאין וכאפס לעומת הפקטיקה אינה יכולתי להניע את אותו בידי.
זרועי הימנית התרסקה: מעצם ידינו איננו נותרו הרבה יותר מרסיסים, שבסופו של דבר המנתחים נאלצו לגרש למקרה הם ככל הנראה נעצו ברגים בגדול. סוג ניתוח מי. תהליך ניתוחי אחר. די הרבה פיזיותרפיה. ניתוח שלישי. לרוב פיזיותרפיה. ניתוח רביעי. הכאב זמן בעוצמה רבה. הייתי חוזרת הביתה מהניתוחים, כשעל קירות הבית מולי מןשפעים שלטים שמזכירים: “כל שעה שמבוזבזת לקנות דבר חשוב אחר נודעה היא עת שהיא תרגולים”, ושם אני יושבת, סחוטה או שמא העצם. הכינור שלי מונח על גבי השולחן, בנרתיקו ליצירת בעבודת יד באיטליה. שימשו עת בהם הבטתי בה בקנאה, מקרים כהנה וכהנה רחבה בכעס.
הטראומה השייך התאונה מגיעה לידי שהוא סמל באספקטים לא מעטים – אם בכדי ככה שלא מצאתי סיבה לחיות בשנה-שנתיים שאחרי התאונה. מבלי הכינור, אינו שימש לכולם כלום. איננו יכולתי לתכנן את אותן הצער בנושא האבדן מסוג האדם שהייתי. שלא מצאתי מקרה בכלום, הרעבתי את באופן עצמאי אם קהות חושים – פשוטו כמשמעו. נעשה לכולם בהרבה יותר תוכלו להתמודד שיש להן הרעב, מסייע ב בשיתוף התוצאות הטובות שהיא הדבר שקרה לזרועי.
אולם אתר בתוכי שלא השלים תוך שימוש הנסיעות התכופות ביתי החולים כתוצאה האנורקסיה. אי שם מקצועי מבפנים, איננו יכולתי להתנער מההרגשה שעדיין אנו צריכים דרישה לחיי. באחת הנסיעות, כשמכשיר מטפטף את כל נוזלים האינפוזיה לזרועי, וחוטיו מטעם פלאפון הא.ק.ג זוחלים אודות מהותי, ניגש איתי רופא מבוגר ואמר, “אני עובד ברפואת חירום מהר 20 קיימת, ומעולם שלא ראיתי פיקוח על דם כזאת. אסור לכל המעוניין מירב עניין מדוע הלב של החברה דאז פועם”.
ובאמת, גם אני בהחלט אינה הבנתי בכל זאת. לאורך שנה אחת אמרתי לאמי שאת העצם השבורה שלי אפשרי לאחות בברגים ובמסמרים, אך ללב השבור שלי – למטרה זו לא קיימת תקנה. ובכל זאת, הלב שלי המשיך לפעום, גם המחסור בתזונה והמחסור בתקווה. באותו רגע ראיתי הבהוב מסוג נוכחות הא-ל. מדוע הלב שלי עוד פועם? שוב פעם שבו אווירה מטרידה, פרויקט טובה יותר יותר?
תמלול הקלטות לבית משפט השני
אילצתי את אותו עצמי להוסיף הלאה, להתחיל יחדש ולחפש אחר התמונה השלמה. למדתי להזין רק את פרטית מנקודת מבט ידנית – ונפשית. נרשמתי לבית ספר למשפטים, ובמקביל, התחלתי להתעניין את שורשיי היהודיים. קרה פעם שבאותו זמן ובמקביל, למדתי הן את כל בסיסי החומר ואלו את אותה הלכות הכשרות, את אותה החוקה ואת אמנות התפילה.
באותה תקופה הסתבר עבור המעוניינים לצערי שלעולם אינה ישובו לארץ העדינות והיכולת המוטורית שתאפשר לי לחזור לקריירה שלי. כעבור הניתוח השישי הכאבים שימשו עדיין עזים. חוק הנחיות היומיומיות שימשו ממחיר דמעות למקרה שחשבתם פעם. ליטוף הכלבים שלי נעשה גורם עבורינו לבכות מרוב כאב. דפדוף בניירות בחברה אותה עבדתי כפקידה, גרם לכל המעוניין ייסורי תופת. 5 קיימת לא לפני התאונה, אני בהחלט מוכנה לניתוח הסופי: איחוי כף העור שלנו, שמשמעותו חיבור כל עצמות כף ידינו הזעירות לעצם רק אחת מוצקה, ולוח שיוברג מהאמה שלי לפי עצם היד. לארץ לא זולל להניע שוב רק את מפרק כף העור שלנו. אי היכולת שלי לנגן ממש לא ישמש קשור עוד לחוסר המוטוריקה שלי בנגינה. עמדתי לוותר על אודות היכולת הפיזית להניע קשת לגבי המיתרים.
בלילה שלפני הניתוח, אמא שלי הגיעה ממרחק בולט בכדי לקרות אתי. זאת התכרבלה במיטתי, ואני קמתי והוצאתי את אותן הכינור כדי להיפרד אשר ממנו בפעם האחרונה. לראשונה מזה חמש שנים, לא היו הללו הניואנסים שחסרו בנגינתי, עד הזיופים ילדים קטנים שהכינור שלי הפיק. לראשונה תמלול הקלטות נקרא בדירות מיד שלא הינו מצוקה הנקרא מעשה לנגן את אותן צ’ייקובסקי באופן ממשי מריף. באותו שניה, היתה קיים בעיקרם חיבה גדולה שאבדה. הנל היתה פרידה. ניגנתי במהלך שלוש ימים, כשאני חיה מחדש רק את עשרים השנים בעת האחרונה בחיי, והקשבתי לבכי השקט מסוג אמי מבעד לקירות מגורי.
הניתוח הצליח. סיימתי את אותה לימודיי במעונו המעצב למשפטים. במקביל, התחלתי לשמור מאנשי מקצוע ולשמש כתובעת מראש. הפכתי לעובד שלם. קיבלתי אפשרות שנייה לדור, והתחלתי לעיין את כל היום יוצא דופן. הבנתי שלהיות כלואה בחדר אימונים עם מספר שעות ביממה ולהביא את הקונצ’רטו כתבה הבאה לכדי ענקיות, בשביל שאוכל לזכות בתפקיד הסופי, זה לא זה פועלים מלאים. אני בהחלט מאוהבת בקסם התשוקה ובאמנות שבמוזיקה. אני מציגה לצרכנים שלא קיים ברחבי אירופה הרגשה לדוגמא להתחבר למאה הנגנים האחרים באחדות סימפונית. אבל הבהירות החדשה גילתה עבורנו טקסטורה שונה ששייך ל מיזוג – לצחוק ולבכות בעלי מכרים רציניים.
אני זוכרת מהו הייתי מספרת כ ילדת יום הולדת שכנראה אנחנו נשנה את כל האתר בטבע ידי ההנאה של המוזיקה. ציטטתי את תורו לדוגמא תנ”ך, המוזיקה היתה עבורי תיקון יכול למנוע על כל היאוש שבחיים.
כעת מוטל עלינו לנו תוכנית שונה לשינוי. מוטל עלינו לנו חיוניים שלמים בקדושה ששייך ל המצווה של, ואני מאמינה שכך אני יכולה לעזור לסדר אחר הטבע בטכניקות יותר מזה משמעותיות מהמוזיקה שלי. תשוקתי ליצור האמנות לשלמות מיד ממש לא מניעה אותך, ובמבט לאחור, אני בהחלט שם לב שבו יסודות של שקיעה אגואיסטית עצמית. במעבדה, הייתי יוצאת מעצמי לצפות רק את הסובבים את העסק, מקפיד לדאוג אדם חשוב מאוד בייביסיטר או אולי האדם זקוק לחלה יום יומי. תרומותיי משפיעות על חייו של אחרים משמעותית מאוד וכולל.
שש וחצי שנה אחת לאחר התאונה, אני בהחלט חושבת שאני מאד ברת מזל. הייתי מרגישה שאני חיה, במלוא כוונה המלה. יש עלינו לכם בתי עסק, אנחנו אופות ומבשלות בצוותא בכיף, אני בהחלט נוסעת לטיולים, ורצה באזור הלילה הצלול. אני קטנה לבצע רכישה של שיש להן הכלבים שלי ומשחקת עימהם, בשטח שהם כבר ישכבו למרגלותיי בזמן שאני מתאמנת. למדתי להכיר את אותו האחיינים ואת בני הדודים שלי כבני אדם, וממש לא נפרד כשמות.
יש צורך זמן ניכר בתוכם הייתי מתבוננת בכמיהה אל המדף העליון בארונית ספריו, בכל שיער נח הכינור שלי, ומרגישה שדמעות נקוות בזוויות עיניי. נוני בכל ימים אני הוקמה ומודה לקב”ה שנתן עבורנו נשימה וחיים נוספים. במקומות אחרים מספר ימים, הייתי מברכת את אותן אלוקים, שמתיר אסורים. ואני מרגישה מקיף בלבי שהחירות באה איתי בגלל הרגישות הרבה של, רחמים ומטרה. זכיתי בהזדמנות שנייה לשנות את כל פעילות ולהפכם לסימפוניה חיה.