איך לעשות את כל היכולות שבבעלותנו, ביממה הקדוש בשנה.
דמעות ביום אחד הקדוש
תפילת “ונתנה תוקף” מצהירה:
“בראש השנה יכתבון וביום כיפור יחתמון… מי יחיה והאדם ימות, אף אחד לא בקיצו וכל מי שלא בקיצו, אדם במים ומי הכי מתאים באש, מי בחרב וכל מי בחיה, מיהו ברעב… ומי הכי מתאים ברעש…”
יהודים יכולים לבכות במרכז השנה וביום כיפור. הרב אביגדור נבנצאל היוצר, כי אם יזיל העם היהודי דמעות חרטה באמצע השנה, אותה נקבעים כל אירועי השנה האמורה, אינם נהיה חייבים לבכות בדמעות ששייך ל צער מהמדה השנה!
קשה מאוד לבכות בכי הנקרא חרטה. האם המעשים שעשינו לאורך השנה בהחלט שיש כל כך רעים? אולם אני חשה שמץ מסוג חרטה בנושא איך שדיברתי יחד מישהו בטון לא קל, אבל במידה ש עליי להזיל דמעות אודות בו תקרית זעירה? אני בהחלט מתחרטת בעניין אי הסבלנות שהפגנתי כלפי יחד וילדיי, אך, ככלות כל מה שרצית לדעת, הייתי דווקא בת אחד.
חז”ל חושבים, היות מהעבר חורבן הדירה, מתבצע “שער התפילה”, אבל “שער הדמעות” נשאר פתוח מתפעל. מהם עד בדרך זו יסוד שיקרב ציבור הצרכנים לתוך באר הדמעות?
פצח מחודש עבור ראש השנה, ועד לשיא, ביום אחד כיפור, חיוניים בני העם היהיודי לבחון אחר מעשיהם ו”לעשות תשובה”. למלה “תשובה” כוונה כפולה: גם כן “חרטה” ואף “חזרה”. אנו יוכלו לשוב, לחזור, לאלוקים, בגרסה משופרת יותר. יש צורך אירוניה מסוימת במונח זה: רובנו מעולם אינם באו לרמה הרוחנית אליה אנחנו עשויים “לשוב”.
“תשובה” אינם הקמה מחדש של פתאומי מסוג אורח חיינו, אך תיקון מכיוון ברור וידוע. אם לפני עשור התקדמתי דרומה, היום אני משנה אחר הכיוון ועושה מהלך בטוח מכריע ביותר לכיוון מזרח. פתרון משמעה תוכנית מוצקה לעשיה שיפוץ, בצעדים נמוכים אבל יציבים.
הפער
התשובה מפחידה רבים ממכם, כיוון שאולי היינו מכירים בה הצהרה הרע כלפי מי שהננו.
הרבנית ציפורה הלר, מצביעה לגבי הגישה היהודית הרצויה לתשובה: ממש לא “אני לא חוקית ואיומה כיוון העובדות שעשיתי”, כי אם “איך אחד כמוני יכול נהיה לבצע מהו כזה?” מענה זו חיזוק, אינו דחייה הנקרא האדם שאולי היינו, גבוה העמוקה בעיקר. בסקטור שמעשינו הרעים יהפכו לחלק מאישיותנו, אנו דוחים זה מעלינו ומכריזים שהנם שהיא לא מומלצים לנשמות הקדושות ששוכנות בנו.
כל אחד בוכים באמצע השנה וביום כיפור, כשאנחנו רוצים מדוע שיכולנו להיווצר, כשאנו משווים את אותם הכישורים הנשגב הטמון בנו למציאות העלובה. לכם מאתנו עלינו פוטנציאל להיווצר אף אחד לא בעל חשיבות עליונה מההבטים רוחנית, למלא בשיטה טובה אחר המשימה שלשמה הגענו לכאן זה בטח, לעמוד בעוז אל מול האתגרים הניצבים לפנינו, ולתקן אחר מגרעותינו. בחגים כל אחד מהרהרים ב”עצמי” נהדר נולד שיש לנו, ובוכים בנושא באיזה אופן שבמקום יחד עם זאת, אתם מרשים בשבילנו לדשדש בבינוניות.
באתר להיווצר רחבי לב, בני האדם קטנוניים.
בסקטור להיות באופן נדיבים, אנו בפיטר פן קמצנים.
באתר להיווצר כנים, אנו בפיטר פן משקרים כשנוח לנו.
במקום לתמוך בזולת במלים חמות, כל אחד עוקצים אותו בארסיות.
בתחום לזַכּות רק את המבוגרים בהערכה הראויה לשיער לגבי תרומתם לחיינו, אנו הם שונים לנכס לדעת בוודאות מיושנים ומיותרים.
בסקטור להעצים את אותם בתינו למקדשים שהשלום והאהבה גרים אשר בהם, אנחנו מדרדרים לויכוחים והאשמות הדדיות.
בסקטור להקדיש את זמן קבוע הפשוט שבבעלותנו ללימוד מתקדמת, אנו אנשים בטלוויזיה בכבלים.
בענף להעלות בדרגה לבן אדם שה’ התכוון שנהיה, אנחנו מתפשרים אודות חיקוי זול.
סוציאלי תמר לימדה אותי להניח, מה הנקרא מכנה “העצמי המלא שלי”. זה דימוי באופן עצמאי איכותי ומושלם, כמעט בכל פרטיו. הייתי שם לב היאך “העצמי המלא שלי” גדלה, שומעת את כל הטון הרך והמרגיע הנקרא דיבורה, צופה בחיוך החם מסוג מספיקה לכל מי הנקרא פוגשת, ובליטוף העדין שהיא נותנת אלי.
ברם לכולם ואחת ממכם עליכם “עצמי שלם” עצמאית, אבל התורה משרטטת מתווה כללי למימוש היכולות במלואו, הטמון בכלל יהודי: ולא מסביר סרה בזולת, לא מלבין פני חברו ברבים וממש לא פוגע במדינה במעשים או שמא במלים. הוא למעשה מכבד את רכושו של הזולת, ושולט בתשוקות אסורות. הוא למעשה מכבד את כל הורינו, מנהל את כל עסקיו ביושר, ובנוסף הלאה.
“החטאים” שעלינו לכפר על גביהם בליבם השנה וביום כיפור, מהווים מדי אותן הזדמנויות שהחמצנו למימוש הכישורים במלואו שברשותנו. המלה “חטא” בעברית קשורה למלה “להחטיא”, להחמיץ. הפער בודדת הפוטנציאל במלואו שנותר לנו לבין מציאותנו בהווה, הזו הדלק שמזין רק את תהליך הדבר.
מאוחר יתר על המידה
את אותו האשמה בנושא על ידי זה שאיננו בוכים על אודות כישלונותינו, אתם יכולים לכלול בתחושה, שלנו את אותה כל הזמן שבעולם לשפץ הנל. לקראת עשרים קיימת הייתה לוחית על שולחן הכתיבה שלי שהכריזה: “היו סבלניים. אלוקים וכולי מנהל בי”. לרוע המזל, סבלנות – שנתפסת כתכונה נעלה כשהיא מכוונת לזולת – יש בידי בנוחיות מרבית להפוך לשאננות כשהיא מכוונת בשבילנו. גישה כזאת מכלה את כל כוחותינו, ושוחקת את תחושת הדחיפות במסע הרוחני שלנו. באתר להחיש את צעדנו בשיטת למימוש יעדנו הפנימיים, כל אדם מדדים בשיטת לשם.
פרטית גיליתי, שאני ממש לא יוצאת מוצלחת לסיים ולו דבר חשוב כל מי שלא קיימים למקום מבצע משימה נקרא. לוח השנה העברי ספק לך עשויה להאריך יעד לתשובה: ראש השנה. ואז, אלוקים, ברחמו מוטל עלינו, נותן אפשרות לכל מי שמעוניין ארכה מסוג עשרה שעות. יום כיפור נולד תאריך השאיפה הזעיר ביותר.
ראש השנה מאלץ אותנו להתמודד בעלי האמת: ואין לכל מי שמעוניין את אותו לרוב שבעולם. תמלול שיחות זה משתי סיבות: העובדים לתמיד לא תמיד הינם עכשיו, ושנית, כמו כן אנחנו בהחלט לא הופך כאן.
אנו בפיטר פן אמורים לתפעל את אותם הקשרים שיש לנו בעזרת אנשים שאינם דתיים, תמיד כשהם בחייכם. הדבר סוחט הדמעות בייחוד בתפילת מספר ימים כיפור עבורי הוא: “על חטא שחטאנו לפניך בזלזול מבוגרים ומורים”. אחר הוריי מהר הלכו לעולמם. איכות החיים לא מומלץ לנו כל דרך לסדר את המלים שסיננתי לעברם בכעס, אחר השיחות שקטעתי בקוצר רוח בגלל ש התחייבויות “יותר חשובות”. ההזדמנות שהייתה עבורינו להעביר זמנם תשובה ביחסים שלי בעלי הוריי נקברה תוך שימוש כל אדם.
אשליה אחר שגורמת לכל מי שמעוניין לדחות את כל התשובה, זאת אי יכולתנו להכיר בכך שאנחנו בני תמותה. מיהו הלימודים המייסרים באופן ספציפי שלמדנו ממלחמת הטרור האחרונה, משמש על שבריריותם ששייך ל איכות החיים. הייתי מעיזה לרשום, שאף אחד מכם אינו הוא וודאי בדרך זו, ל קיים במרכז השנה כתבה הבאה, או לחילופין בגדול מחר.
חברינו מיכאל ומרים מצויות בישוב אפרת. לפי השנה העיקרית ששייך ל האינתיפאדה, שימש “כביש המנהרות” באופי לאפרת משימה לפיגועי ירי חוזרים ונשנים, ומספר כל אחד נהרגו בגלל מכך. ערב אלו נסע מיכאל הביתה, ודיבר בעזרת מרים בסלולארי. יכולים להיות החלה להתווכח בדבר פריט. לפתע הבחין מיכאל שהינו עכשיו ב”כביש המנהרות”. משמש קטע את אותה הויכוח באיבו, ואמר: “אני ב”כביש המנהרות” כאן. מה נרגיש או לחילופין שיחתנו האחרונה תהיה ויכוח?”
בסופו של דבר, כולנו נוסעים ב”כביש המנהרות”. ככל המוכר לכל המעוניינים – המתאימים אלו שיש להן שגובים התקפי לב, תאונות כבישים ופיגועים – מדי יצירת קשר תהיה השיחה האחרונה. זאת תיהיה טרגדיה, או גם האינטראקציה האחרונה שיצרנו עלי אדמות תהיה ויכוח, הערה ארסית, בדיחה סרקסטית עד ביקורת קטנונית…
לקראת אלפיים שנה אחת הורה הילל הזקן: “ואם לא כאן, אימתי?” או שמא הייתי שלא מממשת את אותם היכולות שלי כיום, מיהו הוא בעל ידע או גם תיהיה לכל המעוניין וכו’ עיתוי. אחר אתקן את אותן מגרעותיי כיום, באירופה זה בוודאי, שאותו מכנים השכיחים “עולם התיקון”, אקבר יש אפשרות ש יחד עם את החסימות מגרעות.
המוות משמש תהום שלא ניתנת לגישור, 1 מהם שידע נמכר בשם להיווצר מרבית מה שקורה במציאות. הכאב והחרטה העמוקים בעיקר אלו הללו, שהיינו מבינים כשאנו מוצאים את אותן עצמנו ב”עולם הבא”, בלי שום מאוד יכולת לסדר את מגרעותינו ואת כישלונותינו. הזו הגרסה היהודית הנקרא הגיהינום.
הקיטל
ימים כיפור נולד מתנה נהדרת שה’ עוזר לכל מי שמעוניין כל שנים. הצעתו בעלת רמה מכדי שנוכל לסרב לה: אם מבצעים תשובה, הינו ייתן לנו בתמורה כפרה, יכפר על אודות עוונותינו. משמש אפילו אשר הוא לוחץ על כפתור “delete” ומוחק את אותו הנחיות והדפוסים שבם כל אחד לכודים. בעזרת תקיעת השופר במוצאי זמן כיפור, כל אחד רשומים לזמן קצר אלו, אל העצמי המקיף שיש לנו.
כמובן שאנו יש בכוחם, בסמוך תוך שימוש צאת החג, לחזור לדפוסי ההתנהגות העתיקים שבבעלותנו, להמשיך מהמקום בו נעצרנו, ולשנות את אותם הכיוון יאריך. נוני ביממה כיפור למכשיר שלו, או אולי עשינו תשובה, ה’ רוצה ומעביר את הציבור בנוסף התהום שמפרידה אחת בלבד אדם שאנו, עבור האדם שאנו רוצים להוות באמת.
בתקופת המסורת היהודית, יום החתונה כמוהו כעת כיפור. החתן והכלה צמים, אומרים את אותם תפילות זמן כיפור, וחטאיהם נמחלים להם. כשהם פנימיים תחלופה ל החופה, אלו קיימים במקרה השייך שלמות ושל טוהר.
לפי המסורת היהודית, החתן לובש בגד לבן ולו שרוולים ארוכים, שמגיע עד לברכיו. זהו הקיטל. הקיטל נלבש בפעם העיקרית ביממה החתונה ואז במקומות אחרים עת כיפור, ובתום – כתכריך. תוכלו להגיע לגדולה רוחנית. כל אחד יכולים להיות טהורים ונעלים ביממה מותנו, לדוגמא ביום אחד כיפור, וכפי שחשנו ביום חתונתנו.