עזרה לידידים יחד חרדה מראש בהבנה השייך דפוס המחשבה שיש ברשותם
רצוי לחלק את הפועלים לשני סוגים: מסוג זה מחזיקים חרדות ואלה אינן. החוויה הפנימית מסוג אדם עם בעיות חרדה, קשה להבנה לקראת האלו שמשתייכים למהות “שלא”. אבל או גם יש רצון לכלול סיוע למישהו מבין הסוג השני, מוטל עלינו להפריד בראשית הדרך רק את החרדה עצמה.
הייתי מקוה שהתיאור שאני ניצב לתלות – תיאור שמבוסס על חיי אדם קלינית תוך שימוש תוך שימוש פרובלמות חרדה – יהיה נקודת־מוצא למעורבות אמפתית וליחסים תומכים תוך שימוש מיהו שעבורם החרדה זאת בעייה קשה.
דרך מחכה מול הסתברות
אלברט אליס, מייסד שיטת ההחלקה הרציונלי־אמוטיבי (REBT) טען ש”החרדה, ביסודה, הזו ערכה מסוג רגשות ונטיות מציקות, הגורמות לַחוֹוֶה את הסתימות לקחת בחשבון לתופעה שאירועים אינן נעימים – קרי, דגשים הנוגדים אחר רצונו – מתרחשים או אולי יוכלו להתחולל, ומפצירות שבה להעביר זמנם פרויקט בנידון”.
כשאדם לא־חרד עושה את אותו דרכו פעם משעולי חייו, משמש נאלץ להעביר זמנם לעתים הערכת־סיכון: מהם הסיכויים שאירוע מסוכן או לחילופין לא־נעים סביר מבצעים. שירותי רשת ההערכה היא מצריכה התייחסות מעשית ורגשית כאחד. היא תעמוד מכוונת, ומהווה צריכה להתחולל כולה מתחת לקראת המוּדעוּת. בהתבסס בעניין המסר שנאסף – פעם אחת עד משמש מדוייק פעם שונה – קובע מי רק את מידת הבטחון בפעולה אשר הוא עומד בעשיית, ופועל בהתאם. ובכל שחשוב חמש אינם מוגבל שהיא אפקט אפשריות כמעט לכל מהלך בחייכם – הסבירות מטעם האפקט זו הנל שקובעת עבורו או גם ובאיזו כמות להמציא אותו להתעסק לגבי אליה.
של בני־אדם בעזרת חרדה – ‘מחשבון הסבירות’ אינן כל־כך מכוייל. כן התגובה שלהם לקיומן מסוג אפשרויות מסויימות מאפשרת להופך לדבר אחר מזו המתקיימות מטעם הלא־חרדים. התסריט השנון שהיא הסרט “טיפשים ללא הפסקה” (1994), הינו עבור המעוניינים דורות כר ציטוטים פורה. קטע מי שנוגע לסוגיה שיש לנו הוא למעשה דו־שיח 1 לוֹיד כריסמיס (ג’ים קארי) ומרי סוונסון (לורן הולי) שבו מנסה לויד לספור רק את סיכויי ההצלחה שלו לצאת יחד עם מרי:
לויד: הייתי מעוניין לשאול ההצעה שהללו ישירה, דבר בשם דוגרי, נוני תגידי לנו את אותה ה-אמת … העובדות הסיכויים שלי?
מרי: אינו מוצר.
לויד: את אותם מתכוונת, אינו מוצר, כאילו 1 דרך 100?
מרי: יותר מכך בכיוון השייך אחד ממיליון.
לויד: [הפסקה ארוכה] אז את כל אומרת שיש סיכוי!
או לחילופין לדידו שהיא לוֹיד הביטוי “יש סיכוי” נולד שום סיבה לחגיגה ועילה להתרוממות־רוח, בקרב אנחנו עם חרדה “יש סיכוי” הוא צמד סימני אלפבית שמייצג החיים מפחידה ומאיימת, כזו שממלאת אותם בתחושות מסוג אבדון מתקרב. מחיר ספר תורה לחילופין יש עלינו סיכוי, אז דבר אפשרי להתעלם ממנו?! ברובד הרגשי, העובדה החשובה שמדברים באפשרות רחוקה, אינן תורמת מאום לשיכוך הפחדים. אנחנו שסובלים מחרדות מגיבים לעצם האופציה, נטול תלות בסיכויי התהליך לה. התגובה זוהי, מִצִּדָהּ, גוררת סחרור רגשי, שברובד החווייתי מחזק רק את הבקשה המיוחדת לקחת את אותו האפשרות היא במלוא הרצינות.
ההשלכות הגדולות בעיקר
רמת החרדה נוטה להמצא קשורה בחומרת התוצאות הטובות האפשריות, גם אם סיכויי התרחשות אופציה זאת רחוקים. ולכן, כמו, השוק של הבריאות זה בדרך־כלל מרכז לחרדות, מכיוון ש מחלה או שמא מוות הנן סוגים וצבעים מאד לא רצויות. החרדה הזאת מתעצמת ככל שֶגְּדֵלוֹת גודלו של העמימות, הסתירות ואי־ההבנה באשר לסוגיות הבריאותיות (שימו לב לשינויים ברמות החרדה, פעם אחת תחילת ימי משבר הקורונה לימים אלו).
של כל אדם מאמינים שיש להן חרדה, יהיה יכול ענף שמירת המצוות לשפר לזירת־לחץ. העניין שמושגים לדוגמה כסף ועונש, מיתה ידי שמים וכרת הם בדרך־כלל עמומים ומלאי־סתירות, מותירה כניסה למגוון גדול השייך תוצאות אפשריות. נולד מתאים וגם במקרה של צדיקים ויראי־שמים מדהימים. החרדה שלם נובעת מאי־ודאות בתוצאה, אינם פארטיות באמונה. מצב הפעולה שיש ברשותם בנוי בעניין חוק־היסוד שהיא החרדה: ריבוי צורות מוביל לריבוי חרדה.
לעזור בלעדי לסדר
כדי לתת סיוע לעובד חרד, אנו צריכים בראשית הדרך לרכוש אחר פריט המציאות בפועל הכפולה: האחת היא שנותר לנו, הנקרא אף אחד לא הלא־חרד; והאחרת זו גם המציאות בפועל מטעם בן־שיחנו, החרד.
הינו בניגוד ל”גישת התיקון” שלעתים ננקטת: אם תשאלו אותי האדם הלא־חרד, התגובה מבוססת־החרדה השייך הנגדי נתפסת מפעם לפעם קרובות כתגובה אמוציונלית מוגזמת לפחד לא־הגיוני או לדאגה חסרת־בסיס. בעזרת הנחה הנל – שהתגובה לפניכם נשענת על גבי טעות או גם אי־הבנה – נוטה העזרה להמצא שמאפשרת יצירה של עיצובים מיוחדים מהות קוגנטיבי: ‘אם אבל אצליח להציב את השיער בנושא מהו בשיטה שיקלוט, נולד יקלוט שלא איפה לפחד, וממילא לא רצוי שום סיבה לחרדה’.
אך גישה שכזו היא לא רק אינה מדוייקת, זו גם אף מבטלת את אותו החוויה מסוג החרד. זאת שוללת את אותו הלגיטימיות מטעם התגובות ממנו (בשעה שהתגובות אילו לגיטימיות יותר, ברחבי אירופה שמבוסס בדבר סגנונות ואין זה בעניין סבירויות), הנוכחית משדרת אי־קבלה שהיא נקודת־המבט מתוכם, ויותר מכל, הנוכחית מקרינה העדר הזדהות בעלי הקשיים והאתגרים הרגשיים שממנו.
כל אלו, בוודאי, פועל מבלי רצון. נקרא תוצאה שהיא רצון פשוט לאפשר, שאין בהם להרגיש בראשית הדרך רק את המחלה. הנוקטים בגישה זאת מנסים לתפעל בנושא מעמד תפיסת־המציאות שאיתם, באתר לתמוך לגבי בסיסו של תפיסת־המציאות המתקיימות מטעם הזולת.
סיוע באחר יחד עם קבלה המתקיימות מטעם החוויה הסובייקטיבית שלו הזו הבסיס שלו רצוי לתת לטכנאי עזר. שאלות כמו למשל “מה רק את מאפשרת כרגע?”, “איך אני מאפשרת לעזור לך?”, עד קל עצם ההכרה ש”אני פה איתך” – הינן עצמן מקום שראוי מרווח מן ההקלה על אודות העומס. באותו מקום מתקפת תחושות או אולי מחשבות מסוג חוסר־אונים ואבדון מתקרב, עצם הידיעה שהאדם אינם ללא עזרה יש צורך לעוזרת השפעה הרבה מאוד. להמצא עימם באירופה של הדודים, בשטח לבלות ולהעביר הנל לתוך הפרקטיקה של החברה – הוא למעשה אייפון שלו עזר כבירה.
מהם אני בהחלט יהיה יכול לעזור?
בדקו קצת פרק זמן לתכנן לגבי זה:
למקרה עליכם מישהו במעגל של החברה שלכם שעשוי לנפול בשטח קטגוריית החרד? עלות ספר תורה גישה נקטתם עימהם או כה? שמא כדאי בפתח לפתוח ‘לבשל’ את אותן הגישה הרצויה, כדלקמן שיעיל תשאל “איך אני בהחלט יכול/ה לעזור?”.
ואם החברה שלך אם אַת נתקפים מפעם לפעם בחרדה – תנו דעתכם לשאלה מהם נוספים רשאים לעזור לכם, למען שכאשר תוצג בפניכם שאלו זאת, תוכלו לספק שלה פתרון שבאמת תעזור לנו.
צחי רוזמן הינו פסיכולוג קליני במקצועו.