נהגתי לרדת בנושא עצמי, והרגשתי מדוכדכת וחסרת שימוש. איננו שימש לי נושא שא-לוהים שומע את אותן הכאב שלי.

נהגתי לרדת בנושא עצמי, והרגשתי מדוכדכת וחסרת שימוש. איננו שימש לי נושא שא-לוהים שומע את אותן הכאב שלי.

מה שיכולתי לראות מקרוב נקרא חשכה.

מיועד, הייתי במהלך החיים ברחבי העולם יפה. הייתי הגיונית. אינם אני בהחלט חולה בקורונה. משפחתכם שלי נודעה מתוכננת. תודה לא-ל, כל שימש בסדר.

נוני מהמדה המודעות זוהי נודעה אינטלקטואלית, הינו לא נמכר בשם אתר שהרגשתי.

הרגשתי מדוכדכת, מרוקנת, חסרת השתמשות. אף כל מאמציי, איבדתי את כל הפעילות שלי מפני הפרעות בחברה ותנודות בנושא הפיננסי. ועתה הקורונה היכתה. לא ראיתי מוצא. בלי שום פעילות, בלי שום שכר שנכנס.

מהמחיר הריאלי התקופה שיחקתי לשכנע רק את פרטית ליטול הנל שאני אינה קיימת במשהו שאני באמת נלהבת לגביו או אולי שגורם לכם לזנק מהמיטה משנתם בתחושת כוונה ושליחות, אך ניחמתי את פרטית באמירה שלפחות הייתי מרוויחה תעריף מרשים בכדי לפרנס אחר המשפחה שלי. עכשיו כמו כן נולד אבד.

העובדות השגתי בשנת 50+ שנותיי? איזו תכלית הינה לי?

מאוד את זה וובינרים וסרטונים מטעם אש התורה, סחורה ניסוחים אלגנטיים, רבנים מגניבים ומוסיקה קצבית, שדחפו את אותה הצופים לברר הרגשת שליחות – כל אלה קיבלנו את אותותיהם. אינם יכולתי באופן מעשי להתחיל להעניק תשובות אודות השאלות: מהם החלומות שלי? מהן המטרות שלי? העובדות רציתי להשיג ברחבי העולם הזה?

נהגתי לרדת בנושא פרטית. מה את אותו מעזה להתלונן, בשיתוף מהמחיר הריאלי השפע שיש לך? את אותן שוכבת במיטת מרחב חולים? רק את מקבלת טיפולי כימותרפיה? האינך יש בידי לדבר? האינך עשויה לשמוע? לראות? כפוית-טובה חסרת בושה שכמוך. איננו מעתיק את מקום מגוריו לכולם את אותו איך שיש לך. ההלקאה העצמית הייתה אינסופית. הבעיה (אין עבודה) והפתרון (לנסות לעיין אחר המוצלח שכדאי לי) היטשטשו או אולי שהפכתי את כל ביתית לשק חבטות כל מי חלל גדול. את אותה אינה שווה משהו. את אותן כפוית איכותית. במידה ויש בבעלותכם מידי הרוב אלמנטים להודות על החברות. אחר אינם מעריכה. את כל חסרת תמחור. את אותה שלא חושבת שא-לוהים ייקח ממך את כל המוצלח אחרת תעריכי את המקום מספיק? שוב ושוב. זה נהיה תקליט פגום במוח שלי, אינה נתן עבור המעוניינים מנוח.

אינו אני פעם אחת מאותם וורקוהוליקים שהיו יודעים להמשיך שהמשפחה הזו בעדיפות ראשונה. המשתמשים שלי מהר נתפסה בעדיפות. ידעתי הנל. בטח ספר תורה מחיר . אינם אני פעם כמו זה שמעגלת חדרי, אני יסודית ואכפתית. נוני עובד ידעתי שהילדים שלי אלו מהו הכי חשוב עבור המעוניינים.

כשהבנתי לצורך שנה אינן אצליח להגיע בנוסף רק את פרטית וגם אחר ילדיי מבחוץ לביתך בבוקר נטול להיות באופן בלחץ, שיניתי את אותו הלו”ז שלי על ידי זה שאוכל להמצא בלוח אם וכאשר מושלם (כלומר, במידה רוח מרומם) על מנת ילדיי משנתו. בלעדי למהר, שלחתי בכל זאת לביתך המעצב יחד עם ארוחות ארוזות בקפידה, התואר ב אזור מסוגלים במלואם בליווי נשיקת פרידה, פתקים קצרים ששייך ל חיוביות ואהבה תחובים בתיקים שבבעלותם, והסעות לבית הספר או שמא פספסו את האוטובוס. דווקא לא לפני ששלחתי יחד עם זאת בעליצות נוסח דונה ריד, שמתי פעמיי לעבר עבודתי שלי, מפצה על גבי עת עבודת השיפוצים האבוד בשעות הקטנות ששייך ל הלילה, עם תום שהכול היו אכולים, מקולחים, קיבלו סיפור לפני השינה והושכבו בלילה, כשאני מוותרת בקביעות בנושא שינה או לחילופין אודות הרבה זמן בעזרת באופן עצמאי לצורך עבודת קיימת.

כשהאורחים שהזמנו בקביעות לארוחות שבת כתוצאה מהעבודה המתקיימות מטעם יחד במדור הסיוע וההשכלה למבוגרים (הנה לכולם פעילות שיש להן הרגשת שליחות ומשמעות שהמשפחה שלי יכלה להתחבר אליה) החלה לפגום בתחושת הזהות המשפחתית, הפסקנו יחד הוא, והקפדנו שלפחות פגישה אחת בלבד תוקדש במידה בלי שום למשפחתנו. הבנו שיש צורך בגבולות בעלי ערך בריאותי ושכהורים, יש לספק תשובה למטרת ילדינו בנראות ובתשומת לב.

כך, אתר ממני הופתע מכך שלא מאוד צעירים שלי נשארו יהודים דתיים. מכך שחלק מהם נאבקים עם יחסיהם בעזרת הא-ל. אני בהחלט מהירה שאנחנו משלימים לטכנאי את אותם המסורת היהודית כראוי, בהחלט במינון המציאותי הנקרא האחריות הישנה והמשומשת והטובה כלפי העבר, חוליה בשרשרת, לצד מנה מפוצצת מסוג חיזוק האינדבידואליות, העצמיות, והאישיות שבבעלותם. הרגשנו שכנראה אנחנו אחראים cpugk, אותנטיים לגבי הפגיעות של העסק, פתוחים לשאלות, אכפתיים ומלאי נתינה. היכן טעינו?


החלק נוסף בזול מפתיע. ממש לא יש בכוחם לארגן מאוד פרט ופרט בחייהם השייך ילדינו. הם התמודדו בשיתוף אתגרים ושדים שאנחנו מעולם שלא נתקלנו בהם, ממש לא בכל בית ובלתי באירופה החיצון. הפקטיקה שאליהם במאה ה- 21 רחוקה בעיקר מהבועה הקונסרבטיבית שאנו, ילידי דור הבייבי בום, חווינו. אינן ידענו בעזרת מהאנשים מתמודדים או לחילופין שהתהליך אינה הכה בפרצופנו. אינם היינו כראוי.

אז לפניכם כל אחד – חבורה גרעינית שברירית, נאחזים זה בזה, מנסים לדעת להבין בלוח הנו בכדי הנו תוך שימוש חמלה ואהבה. מסביבנו, רחוק גדול, עלינו משפחה מורחבת, די מפורקת, מנוכרת-משהו, עם חלומות מנופצים, תקוות רמוסות, פעילות שירדו מהפסים, נשמות כאובות ופוחדות. הייתי יודעת בבירור למי מדריך הנאמנות שלי – לבעלי וילדיי. זה מהו מלא. ועם זאת, אני בהחלט מרגישה כאב גדול מאוד נוכח הבגידות והאובדנים בחיי.

אני בהחלט מוצאת את אותו עצמי יושבת בדירה בביתה מסוג ביזנס, תוך אבטחה על ריחוק סוציאלי, שופכת את כל לבי בעניין האובדנים והכאב, על אודות הניכור מהמשפחה המורחבת, לגבי העדר הפרויקט והיעדר המטרה, בנושא האומללות חסרת התוחלת, רגש של הנטישה, בעניין היותי יתומה ללא כל מבוגרים, אודות רגש של הבדידות והכישלון. הרוב יוצא החוצה, הדמעות והזעם נשפכים חסר רסן. סוציולוגי מקשיבה בשקט, אומרת איזה סכום משפטים קיים ושם פעמים רבות בגלל הרגישות הרבה של והבנה. לבסוף אני מפסיקה. אני בהחלט סחוטה.

“אז את אותם אינו מרגישה רק את א-לוהים במהלך החיים שלך?” הזאת שואלת. אני בהחלט נדה בראשי באומללות. “את מרגישה שאבא של החברה נפטר והשאיר יותר מידי משמעותית נתונים פתוחים, והוא בסמוך אינו פה על מנת לתת סיוע ולחבק?” אני בהחלט מהנהנת יחדש. “הכאב שלנו לנוכח הנעשה בעלי כל המשפחה המורחבת חכם, הניכור של החברה כל מה זה דרך להגן בדבר עצמך – הם ככל הנראה פגעו בך ובמשפחה שלכם, נוני גם חיוני מרווח, בסקטור בתוכה הייתה פעם אחת מערכת היחסים. משמש שלא כאבי פנטום. הוא פשוט. אולם דעי שא-לוהים איתך”. הנהנתי בשתיקה. בטח.

שלא אני בהחלט מוכנה לאימייל שקיבלתי למחרת. הינו נעשה פניה מאחת מבני המשפחה המורחבת שלי, מישהי שלא דיברתי איתה שנה אחת. אינו אני מוכנה לשום סוג של מערכת יחסים איתה. והמייל הינו כדלקמן: “קיבלתי את אותם הפתק השלישי ממישהו שהתכתבתי איתו. למשל הנראה אותו האדם ידע את אותה אביך. זה נמצא לנו ראוי. מקווה שגם את אותם תחשבי כך”.


להלן הסיפור שסופר באימייל:

“הכרתי את אותה קרוב המשפחה של העסק שלכם מושלמת למדי. ארשה לעצמי לכתוב סיפור האנשים שמאכלסים את שהינו סיפר עבורנו על אודות עצמו. [הוא שאל אותך איך אני המשתלם ואמרתי לקבלן שאני התלמיד את כל מסכת יבמות, הנקרא מסורבלת וקשה למדי]. נקרא אמר שבתום המלחמה, משמש נהיה שלד מנקודת מבט פיסית ורגשית והטיל ספק בשפיות דעתו. בהזדמנות הראשונה שנקרתה לפניו, נקרא השיג עותק השייך התלמוד ודבר זה הוא שימש כאשר מדובר יבמות. הוא למעשה פתח את הדירה והתחיל להוסיף. כשהוא ראה שהוא יהיה יכול לעקוב עם תום החלקים – או גם כגון שניסח יחד עם זאת ביידיש, “איך הוב זיך גקנט ראוריינטירין [יכולתי להתאפס על עצמי]’, הוא ידאג שהינו שפוי”.

החזקתי את אותו הטלפון שלי בידיי הרועדות, דמעות זולגות במורד לחיי. רק אתמול, בגינה שקטה במרכז שומקום, בכיתי על אודות קרובי משפחתי המנוכרים, אודות שצריך ליטול שיקום מאבי שמת מוקדם יתר על המידה ולכן הרגשת הריחוק שלי מא-לוהים. האלו היוו האנשים וההוויות שחסרו לנו במערכות.

והיום, קיבלתי שדר מכל אחד מהם.

במידה ו א-לוהים נמצא בחיי? ואחרות מהם. ועם כל הנעשה בעולם המטורף זה בוודאי שיש לנו, נולד תובע רק את היום ולשמוע לכאב של החברה ולשלוח לכם שדרים מתוקים אודות כך שהוא שם איתנו כמעט בכל מקרה.