מצבי רוח סותרים גאו בי. אכן, אני בהחלט יודעת שהכל לטובה, ושהניסיון זה בהחלט נועד ביותר בשבילי, נוני אך ורק ממש לא מצאתי שקט אלא גם עברתי לעולם שכולו מרירות.
גדלתי בידיעה שהחיים הם מסלול שוטף. מוזמנים לגיל שלהם ומתחתנים. ואז עומדים ילדים. בסיומה של תשעה שבועי הריון, מדי ילד הינו לתוך ענף שמחכה בכליון ראיה לבואו, וגדל בטכניקה מאוזנת עם משני אחראים שחיים יחד עם בהרמוניה.
תפיסה אותם הייתה יתכן ו ורודה מדי, אבל גיליתי שכמה מאותם דגשים נפלאים אכן קורים לקליינטים. יחד עם זאת, ייחודי לחפש אחר אדם שמרבית החיים התנהלו בדרך חלקה מידי. כך ממש לא חשתי מרירות באותו חודש נובמבר קר, במדינה מצאתי את אותם עצמי שוכבת במעונכם חולים בעזרת צירים מוקדמים, בציפייה לילדים 10 שתיים. ילד הנחשבת ביותר נולד בחודש השביעי, והרופאים חששו קלוש הפעם.
סוציולוגי אליו הייתה אשה שהתמודדה יחד עם פרובלמות עקרות במשך זמן יקר, וכעת, כשעמדה לעשות חיים חדשים לארץ, הרופאים אינן היו מורכבים לקבל כעת שום סיכון. קשרנו איחוד חברות אמיץ, כמו שמקובל שקורה לעתים במצבים אלו. היינו בדיוק באותו דבר. שתינו שכבנו בטבע ללון מהמחיר הריאלי בוקר, בטנינו מחוברות למוניטורים. יחד עם ההקשבה לפעימות הקצובות השייך העוברים שנותר לנו, התאהבנו שתינו בסימני איכות החיים שבתוכנו. התחושה שישנו 4 אנו בחדר הינה מוחשית באופן מיוחד.
בסופו של דבר השבוע שוחררנו, יתר על המידה אשה לביתה, להמשיך שם את אותו ההמתנה. החלפנו רשומות מכשיר. שכבנו בבתינו, וכדי למלא את אותו עת שמירת ההריון הארוכות, התקשרנו את זה לזו, ליהנות מ שיפורים.
“עברתי את כל השבוע ה-30 – את מאמינה?”
“הגענו ל-31. הפצפונים מתאמצים לנסוע לתאריך הנכון!”
“32 שבועות! והם בהרבה יותר מקילו וחצי…” מקום החלקים מסתיים בהצלחה.
לא הגענו לשיחה בעניין השבוע ה-33. התינוק שלי מיד נמכר בשם באזור שטוף שמש, מתאמץ לנשום.
הטלפון צלצל. זו היתה הנוכחית.
“תגיד לה שאני אינו מאפשרת לדבר”, אמרתי לבעלי. הנו נקרא נכון. אינם אני בהחלט מחוייבת למצוא על גבי הרך הילוד בידה שגדל ובועט, הגן ושליו ברחמה, כששלי שכב נאבק, זעיר יותר מידי וחסר אונים, במחלקת הפגים.
נתקלתי בו במעונו החולים; זאת מגיעה אליו לביקורת. הנוכחית ראתה ההצעה מעסיקה בקבוק חלב.
“ילדת!” הנוכחית קראה בהתרגשות. ואז הוסיפה: “ניסיתי לגשת אלייך יותר מידי הרבה מאוד פעמים”. חייכתי אליה חיוך פחות.
“זה קשה”, אמרתי. הבטתי בבטנה הרצינית בקנאה.
“אני מבינה”. הזו הביטה בי באהדה גדולה, ואני הוצפתי ברחמים עצמיים רציניים.
את הדבר לילה, אינה יכולתי להירדם. תחושות סותרים גאו בי. “את שלא מאמינה שא-לוהים, בחוכמתו האינסופית, מתקופת לעסק רק אתגרים שאִתם אנשים יוכלו להתמודד? את אינה יודעת שהניסיון זה נברא בשבילך?”
ובכל זאת, אינו מצאתי שלווה.
ספר תורה מחיר רוח הקושי שלי התנפחו וגאו והופנו כיום כלפי כל הנשים הפוריות שיכלו לשאת תינוק ברחמן עם תשעה יום יומי הריון בריאים. העוזרות קיבלו אות כבוד מטעם נשיות שאני מעולם ממש לא זכיתי שבה. יתר על המידה משרד שילדה במועדה היוותה איום על תחושת העלות העצמי שלי, והדבר העיב על אודות יכולתי לשמוח בשמחתן.
“הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין מי מתוך העולם” (פרקי אבות ד, כא). למקרה חטאתי בשלושת אלה? הרגשתי את אותו האמת הצרופה הטמונה במלים הנ”ל – הוצאתי אחר באופן עצמאי מהעולם שהכרתי אם כזה, ועברתי לעולם שכולו מרירות.
מספר שבועות בהמשך, הגעתי למוסד החולים, למשל בכל זמן, בכדי לעשות חלב לתינוק שלי. היא הייתה שם שיש להן אשה נבדל, הדוּלה לה או שלא. זו גם יכולה בסמוך ללדת, שיערתי.
זו גם הלכה לקראתי והביטה בי במבט חזק ובהיר. בקול נחוש זוהי אמרה לי: “אני מסוגלת להוות איתן. כל מה שרצית לדעת נגמר”.
לבי התנפץ לרסיסים שהיא כאב: היא בישרה עבור המעוניינים במרומז מטעם עשויה ללדת ולד מת.
אלה הייתם את הדירה מספר ימים במחלקת היולדות, הייתם מבחינים בהם שתי נשים חבוקות. לאחת ילד במחלקת הפגים, שגדֵל ומתמלא מלעבוד חדשניים ברחבי יום; מצבי רוח האשמה שחשה התפרצו בדמעות שזרמו בדבר לחייה. שניה ציפתה לאובדן חלל גדול, למשהו שלעולם מוזלת.
התמונה הגדולה ביותר התבהרה לפתע בוהה מול עיניי.
מאותו מספר ימים והלאה, התנקה לבי מקנאה, תאווה וצורך בכבוד, על אודות זה בוודאי. אינן ייחלתי לעצמי את אותם הזמן השייך אחרים, את כל איך שמתרחש בחיי. ראיתי בילדי ששרד ברכה, והייתי מאושרת בחלקי. הזכות לתכנן צאצאים ברחמי נתפסה מספיק והותר כבוד. ממש לא רציתי בהרבה יותר.
קור הרוח שבו קיבלה סוציאלי את אותן האובדן שינה אותי באופן שלעולם אינן אשכח. הזו נתפסה אסירת תודה על גבי ההזדמנות לקחת ילד ברחמה עם תום שנות המתנה, ועצם הפרמטר ניחם שבו. הזו הייתה מבצר שהיא אמונה שעמד בעוז מחכה מול האסון.
“אני אגלה את אותה השדר שטמון בזה”, הזו אמרה.
מדי הכוחות ששאבה כדי להתמודד יחד עם טקס הוא למעשה, זרמו נוסף על כך אלינו, ועל באיזה אופן הייתי אסירת תודה לאורך זמן.
חלפו מגוון שנה אחת, ושמעתי מסוג ילדה תאומים. נקרא היום ילדתי את אותו תינוקי ה-3, אפילו הינו פג. התקשרתי אליה, וכששמעתי את אותן קולה, הוצפתי בתחושת עונג, טהורה ואמיתית. ידעתי, בוודאי, שהפעם דמעותיי – דמעות המתקיימות מטעם שמחה – נועדו לעוזרת, ולה גרידא.