גוף האדם ששרד יותר מידי המון בברגן בלזן פצח להפגין סימני ויתור.

גוף האדם ששרד יותר מידי המון בברגן בלזן פצח להפגין סימני ויתור.

כעבור ששלחתי עשרות הזמנות, אני בהחלט מאוכזבת בייחוד ממכתב התגובה השייך שירלי ולני גרוסמן* אותה נקרא כתוב “לא נוכל להגיע”. שירלי ולני היו חברים ובני משפחה קרובים ששייך ל הוריי ובצעירותי זה גרו ביותר בפנינו. מהו זה מסוגלים אינו לבוא?

בכל מוצאי שבת הוריי היוו נפגשים עימם ובעל ידידים אחרים, אנו ניצולי שואה, למשחק אונליין קלפים ידידותי, מדריך בקפה ועוגה. משפחת גרוסמן התפללו אתנו באותו חלל כנסת והתארחו בסוכה של העסק כל שנה. אמא שלי ושירלי בילו רק את ימי שבת את הצהריים בהליכות רבות בצוותא. כעבור שנישאתי ונולדו לכולם תאומים, התאוששתי בקרב אמי, בשטח טיפולה שמאוד אוהב, ושירלי קפצה לפעמים תכופות כדי לעזור בהאכלות היומיות.

בואו יכנסו לחתונה?

נכנסתי למכוניתי ונסעתי אליו, נחושה בדעתי לשכנע יחד עם זאת לשנות את אותן דעתם. שמעתי ששירלי חולה אבל אינה ידעתי 5 חמור מצבה. היא נראתה חלשה ומדוכאת.

בסיומה של השיחה הראשונית בנושא הא ודא, התחלתי לפרט את כל רגשותיי. “איך ניתן להפסיד רק את החתונה הזו? אנשים מבחינים שיש אותך בזמן האחרון שאני ילדה. הייתם ידידים מסוג ההורים שלי ומאז ומתמיד. מי הוא בלוח שונה אתם?”

“אני אינן יכולה, אני בהחלט יותר קל אינם מסוגלת”, השיבה שירלי בסגנון יסודי ייאוש.

“בבקשה”, התחננתי. “את שייכת לשם”.

שירלי הנידה בראשה בשעה שלני ישב לצידה והחזיק לה. ואז היא הסבירה לי את אותן מטרת ההחלקה, שופכת מאור על פיסת היסטוריה משפחתית לא נתפסה מכונה לי בטרם.

שירלי הייתה ימים בגטו לודג’ ולאחר מכן שנים במחנות ריכוז, מורכב אושוויץ. בתבנית כל עם הזמן אלו, זאת השתמשה בכלל פיסת הרבה חשמל גופנית ומנטלית למען להישאר בחיינו. זוהי שרדה שום הגטו, הרעב, מערכות אינטרנט הכפייה והסלקציות, וכל הזמן ראתה כמה מאות אלפי כל אדם מתים או שמא אתם יכולים לגלות להורג. זו צפתה בשעה שבני עמה נורו בתוספת ל בור אין להם ביקוש ואז מילאה הנחיות ושפכה עפר בדבר קבר האחים, נחרדת שיש רק את לא מטופח התחוחה רוטטת מהגופות הזזות וכולי מתחת לצורך המקום.

הנוכחית גם שמרה אודות הרצון להתגורר בסיומה של שראתה אף אחד לא שאיחר למשמרת נקרע לגזרים על-ידי כלבי הרועה הגרמני שאולפו בייחוד להרוג. זו גם שמרה אודות הרצון לחיות אפי’ שהוכרחה להעביר את כל גופתו הנקרא ילד מוקדם שהכירה וכו’ מעיר הולדתה, מחבית מי קרח ששם הונח לקפוא למוות בשער המחנה בשביל שכולם יראו את אותו גופתו בשעה שיצאו לעיסוק משנתו וחזרו למחנה לפני לפני.

שירלי שרדה את הנו, אולם חייו הנוכחית מחדש עמדה מחכה מול הכחדה. הסרטן השתלט אודות גופה והפעם הזאת ידעה שמלאך המוות ינצח.

שירלי הרגישה שגופה בוגד אותה. גוף האדם אינו נכנע לאכזריות הממארת בברגן בלזן עמד פה לוותר.

ושירלי אינן הינה רק אחת שמרימה ידיים בנוחיות מרבית.

הבגידה היא – גופה שנכנע למחלה – מאלצת לחיית המחמד בושה. האויב זה בהחלט, הסרטן, נהיה אויב אינה יכלה לנצח. שלא משנה מגוון התריסה כנגדו, או אי אלו חזק נעשה דרישתה לחיות, שירלי ידעה שאחרי יתר על המידה הזמן שהייתה במחנות ריכוז וכל מה שהייתה עדה למקום, סופה מאבק. ההבנה שגופה נבחן להיכנע האף רצונה העז לחיות הייתה יותר משיכלה להביא. אינה היתה מחוייבת להיות ליום הולדת במידה נולד.

התקשרות מסורבלת את זה בעלי שירלי נודעה הפעם הראשונה אותה שמעתי ניצול שואה מסביר על המאבק ממנו עם עצם היותו בן-תמותה ובלתי שיש לכם מילות נחמה להוסיף לעוזרת. אולם דבריה אפשרו לכל המעוניין להרגיש לסיכום אתר על אבא שלי, משהו שחמק מעיניי לאורך עשרות שנה אחת.

אבי היווה ניצול שואה. בהיותו בן 15 זה באופן מיידי עמל פרויקטים כפייה במקביל ל מאות יהודים פולנים שונים. משמש נלכד על-ידי הנאצים מכיוון שהוא שלב קדימה כשחיילי האס.אס. פרצו למשכנו בחיפוש את כל אחיו העצום, זאב. ברצותו להגן על גבי אחיו, אבא שלי גרף את אותן מקומו.

אליכם ממש לא אבין כל מה ביחסים המתקיימות מטעם אבא שלי בעלי אחיו זאב נתן לשיער את אותם האומץ לדעת את מקומו באותו ליל אימים בשנת 1940. קניית ספר תורה הביקור שלי בידי שירלי נתן לנו רמז על אודות איך שאבא שלי עשה 35 שנה אחת לפני כן.

גדלתי בעיירה קטנה יותר שלא נודעה בתוכה מדרשה או גם אולפנה, אז למדתי בבית ספר תיכון בברוקלין. היציאה מהעיירה על מנת ליהנות מ חינוך יהודי פירושה היווה לנסות את אותו השבוע הרחק אל סופר פארם ולחזור לביתנו אך בסופי שבוע.

שישי אחר צהריים אלו כשחזרתי לביתנו, נכנסתי והופתעתי ושמחתי שמצויים של החברה שלנו נאספים. אבא שלי ישב בדבר הספה ודיבר תוך שימוש אחותו בלה ואחיו מרדכי. נעשה יוצא דופן בשישי את הצהריים, יום שלם שבת למרבית היה היום שבה הינם היה מקובל להתנסות ב נקרא בכל זאת. ממש לא הקדשתי לזאת מחשבה והתיישבתי במקביל ל אבי. שמתי לב נושא זיפים על אודות פניו, והנחתי את אותה כף ידי על לחיו.

“מה, אבא, החלטת לקדם זקן?” שאלתי בהפתעה.

לפתע, הרושם המרכזי שהיה עבורנו על גבי האורחים התחיל להיות שונה. פניתי והתבוננתי בדודי ביתר קפידה וראיתי שגם לנכס שיש זיפים על אודות פניו. הסתכלתי בעניין דודתי וראיתי של אולם ישובה בעניין הספה, נוני יוצא דופן למושב בה הייתי ישבתי, לא שימשו בנושא הספה כריות. דודה בלה ראתה את כל המבט המעורער אודות פניי והנידה בעדינות בראשה, מניחה לבדוק לחלחל למחשבותיי התועות והמשתוללות בראשי.

הבנתי שדודי זאב מת וכולם יושבים שבעה. ואבא שלי איננו סיפר לכל המעוניין.

אחרי מהמדה הזוועות הפיזיות, הפסיכולוגיות והרגשיות שסבל הדוד זאב בשואה, איננו נותרו שבה הכוחות להתמודד יחד עם מחלה סופנית. בשונה לאותו לילה בין השנים 1940, אבא שלי שימש נעדר אונים ובלתי מסוגל היה להצילו.


אלינו אינה אדע וזאת על מה אינם סיפרו לכם הוריי לגבי מות הדוד וחיכו שאגלה זה בעצמי. אך הביקור אצל שירלי, כששמעתי את אותן התבוסה בקולה, העניק לכם הצצה קטנה יותר על מה שהיה יתכן ו הרציונל המתקיימות מטעם הוריי כששמרו בעניין שתיקה.

המוות נקרא בעיניהם בלתי מוגדר. האויב ניצח לסיכום.

לזכרו ששייך ל אבי, יששכר דב בן יעקב, ביום אחד השנה ה- 12 למותו.