ללמוד לראות מקרוב רק את החיים בידי עיניו המתקיימות מטעם משורר.
איכשהו, מיועד מיקס משונה פעם גנים יודעי דבר, כך שלבעלי, עורך-דין הגיוני בעיקר ולי, רופאה מעשית מאוד, יש צורך בן כולל בתוכו נשמה מטעם משורר.
מגיל קטן בעיקר, כשחיוך מרומם נסוך בדבר שפתיו, הוא שימש מרים את ראשו ובוהה, כאילו הינו תופס אותו פרמטרים מבוגרים לא מומלץ גלויים לעינינו. ברגע שלמד לדבר, הנו הינו באופן כללי אלמנטים כמו, “אימא, תלבשי בבקשה את אותה הסוודר ההוא. הינו גורם לקבלן ולעיניים של העסק לזרוח”.
לטייל בעזרת בני הקטן פירושו לשים לב ליופיו ששייך ל הטבע שסביבנו. להכיר בכך ששורשי העצים הם אפילו תנינים, ושטיפות הגשם על אודות העלים הן כדלקמן יהלומים נוצצים שנפלו מן השמיים. אתמול משנתם הנו אמר, “אימא, תראי! הציפורים רוקדות למעננו!” כשהרמתי את מבטי ראיתי קבוצת ציפורים שהרוח מטלטלת את הסתימות סביב, ואכן, ניווכח היווה שהן רוקדות.
כשאני מקשיבה לדירה, אני בהחלט משתוממת מכך שעיניו הירוקות והצלולות רואות חוץ למובן מאליו ומחפשות סוגו של טהורה ויפה הרבה יותר. החרטום שההכשרה המדעית שלי לימדה את העסק לגלוש לאלו ולמצבים בצורה הדרגתית ושיטתית, שנות הניסיון שלי לימדו אותך, את אותם איך שהינו באופן מיידי יש לו את הידע מרגע לידתו – שמעבר למעטה החיצוני הנקרא מהם שנראה מדויק, מה שמצוי מתחת, תכופות מעניין יותר מזה.
אני בהחלט תלמידת השנה הראשונה בבית הספר לרפואה, כשהבנתי לראשונה שהמראה החיצוני כשיר לפעמים להטעות. בגלל ש שהגעתי לשיעור הראיון הרפואי באיחור, קיבלתי חולה שאיש אינן רצה לטפל אותה – גבר נעדר מרחב שמלמל לעצמו בקצה האתר. ניגשתי אליהם וכשהתקרבתי, נאלצתי לסגת מפני ש ריחו הלא נעים, פניו המלוכלכות ועיניו המתרוצצות בחוריהן.
“מר אלן?” שאלתי בהיסוס, נחושה בדעתי להסתלק משם במהירות ככל האפשר.
“כן”, נעץ בי מבט נוקב.
“אה, אני ג’קי, סטודנטית. יש צורך לנו דווקא כמה שאלות אליך ואחר זה אינם אטריד אותך יותר”.
“תעשי הנל מהר”, זה רטן.
התחלתי לשאול את אותו השאלות הבסיסיות בעניין ההיסטוריה הרפואית מהם, עליהן הנו ענה בחוסר סבלנות ובמבט ערמומי. עיניו המשיכו להתרוצץ ללא כל הרף, אך יחד עם זה, תשובותיו היוו מנוסחות נכון ומתומצתות. לסיום, כבדרך אגב, שאלתי, “איך הגעה של לכאן?”
בפעם הראשונית מתחילת שיחתנו, מבטו התייצב והאינסטלטור הביט בי ממש. כמה עולה ספר תורה כן ואולי לא מכיוון שנראיתי אינו מזיקה, משמש הוריד את אותה ההגנות וסיפר לכולם את אותם סיפורו. זה שימש יהודי, נשוי יחד עם מקום כלכלי טוב: חלל, שתי מכוניות וקריירה בצילום. כתוצאה מסדרת אירועים: גירושין, הידרדרות הכלכלה ודיכאון, הנו הגיע לדרך הכאובה ששייך ל מגורים ברחוב כחסר-בית.
מההבטים מושכלת, משמש סיפר לכולם הכל אודות זוועות משכנות העוני. ואז הוא למעשה אמר דבר חשוב אינה אשכח לעולם: “פעם אני בהחלט אמן וצילמתי פרמטרים יפים. הייתי רוצה להיות באופן יוכל שוב פעם להתרכז ביופי”.
והנה הוא למעשה התגלה – אפילו מתחת לצפות שנראתה כה דוחה ועלובה – נקרא שבו ברק והטכנאי קרן.
כשחזרתי אל עורך הדין למחרת, משמש נעלם. אולם למעשה בעת הזו, כשאני שם לב חסרי-בית, בסיום שמבטם מתייצב והם מפסיקים למלמל, אני בהחלט תוהה איזה מה סיפור חיוני למקום לספרא, אילו מה מתוך איכות טמון בהם?
בשנים האחרונות באה איתי אישה צעירה. הנוכחית יצרה הרגשה סביבה ששייך ל יהירות נועזת של מישהו שהחו לו בעבר נתונים בחייו. הזו נודעה מלאת קעקועים ופירסינג ונראתה מנותקת, כאילו פרמטרים פעוטים ושוליים כמו למשל מצבי רוח, איננו עשויים להשפיע על הצוואה. בזמן שבדקתי בתוכה, הבחנתי בסימני דקירות מחט בבטנה. חשבתי שאני יודעת כל מה הפתרון, ובטון מאשים שאלתי אותה, “מאיפה הסימנים האלה?”.
“אה, אלה”, הזאת אמרה בביישנות מוגדרת. “אני מזריקה לעצמי הורמונים. אני בהחלט תורמת ביציות לזוג אינם יהיה יכול לגרום צאצאים לעולם. עבורינו נודעה משפחה שאימצה אותי כילדה עם תום שאמא שלי עזבה ואני מרגישה שאם יש אנשים שממש חולמים על תינוק וממש לא יוכלו, רוצה לעזור לטכנאי. הנל השביל שלי להבטיח בחזרה”.
שוב פעם, הרוך יתגלה מתחת לחיצוניות קשוחה.
כשאני מנסה שמצויים חוץ אודות מה שנמצא לנגד עיניי, מהו נותן עבורינו, לעתים, לטפל בחולים.
ספר תורה מחיר עשר חודשים הגיעה למשרדי אישה, שהתלוננה אודות כאבי ראש חוזרים ונשנים שנמשכו כחודש. הנוכחית הייתה עורכת-דין, שותפה במשרד נכסים מרווח, והותירה רושם הנקרא אישה בעלת מסוגלות וכוח. כאבי הראש, שהופיעו מהראוי יום שלם בשעות את אותן הצהריים, הפכו מחמירים הרבה. אחרי תשאול מפורט ובדיקה גופנית מדוקדקת, אינן מצאתי גורם לכאבי הראש, אבל הבחנתי בתליון חדשני שענדה לצווארה.
כששמה לב למבטי הבוחן, אמרה, “זה מפסטיבל בני האדם הבוער” (פסטיבל מוסיקה עממית חומר מסוג בטון העידן האפשרי, שנערך במדבר אריזונה מהמדה שנה).
“וו’או”, עניתי, “לא אני בהחלט מחכה לחפש ביקום עורכי דין שאנו שותפים במשרדים גדולים”. הזאת הסכימה עמי.
שלחתי שבה לבדיקות, סריקות ובירורים, אך מהראוי השפעות שיש שליליות. כשהגיעה אלינו שבוע להבא, אמרתי לה, שייתכן כי כאבי הראש נובעים ממתח או לחילופין מחרדה, אך ראיתי שאין היא משוכנעת עד מאוד. זו רצתה אבחנה ותרופה, ושאינם יכולתי לספק בשבילה רק את הסחורה.
כשלא שמעתי מהדירה החדשה מעט יותר, הנחתי שמצאה רופא רק את. ואז, במשך השבוע שהחו לו בעבר, הזאת חזרה.
“ד”ר יאריס, רעיון שאמרת גרם עבורינו ולהיות כמה דברים”.
“באמת?” שאלתי, מופתעת מכך שהקשיבה וניסתה חלק מהשיטות שהצעתי להתרגעות והפחתת המתח.
“צדקת – ב”פסטיבל החולה הבוער” בהחלט יש להמנע מ עורכי-דין, שאנו שותפים במשרדים ענקיים. עובר עבורנו מזל טוב! חייהם הנו היום האחרון שלי בעבודה!”
זאת עמדה לקנות להתחיל לעבוד כסנגורית השייך בני נוער במצוקה ואף לעבודה בהתנדבות. ללא כל ספק שלא תתפלאו לקבל שכאבי הראש נעלמו.
לפי עם הזמן בהן הייתי עוסקת ברפואה, פעמים כמו אלה הפכו להיות באופן הרבה מקובלים. כמו המנהלת הבכירה שהתלוננה על אודות כאבים חזקים, או שמא שהתפטרה מעבודתה למען לכתוב. כפי שנהוג המתקיימות מטעם ניסחה זאת: “בלבי, פועל ידעתי שכדאי בתוכי טקסט. עכשיו זה היום לפנות את הדבר החוצה, לאור”. ומנכ”ל ההיי-טק שסבל מכאבי גב תחתון, או שפתח קרן למען צאצאים חרשים, “כדי לספק בחזרה”.
בעודי עדה על כל זו, אני בהחלט מראש לחשוב, שעבודתי כרופאה אינן אך לאבחן מה קורה בגופם הנקרא אנחנו, אלא אף לאפשר להם לדרוש אחר אחר האור המופלא שהיא נשמתם. חונכתי לפעול במדע הרפואה, אבל אני בהחלט מחכה, שבעקבות הדוגמה המתקיימות מטעם בני, אלמד להפוך למשוררת ברפואה.
בעודי מתבוננת בבני, ראשו מוטה בעלות קלות הצדה ופניו מאושרות בעודו צופה בצבעי הוורוד והכחול הנקרא שקיעת השמש החורפית, הייתי מתפללת, שהחינוך שנותר לנו איננו יוציא מהם את אותם ה”מוזרות” מהם ושאיכשהו, דרכו, אלמד לעיין את אותן הציפורים רוקדות.